לחפש אהבה בטו באב 

התופרת שלי הדס היא אישה בסביבות גיל 50 נאה ובעלת קסם אישי רב. היא נולדה וגדלה בחיפה. היא באה ממשפחה ממוצא מרוקאי שבה עשרה אחים ואחיות.  הדס מתעקשת שמטרתה בחיים זה למצוא לי אישה. היא עצמה גרושה אך נראית מרוצה מעבודתה, מהחברים ומהתחביבים שלה והחשוב מכל מנכדיה. מיקה היא בת שנתיים היום ודניאלה היא כבר גברת צעירה בת ארבע. אני נהנה מהביקורים שלהן אחת לחודש בחיפה. הן גרות בתל אביב. דניאלה מכנה אותי 'דוד'. אני למדתי שבישראל המודרנית המושג דוד משמש את הילדים הישראלים כשהם מתייחסים לכל אותם גברים מבוגרים שאת שמם הם אינם זוכרים או שאינם יכולים לבטא. השם ארל בדרך כלל מהווה אתגר להיגוי בעבור ילדים ישראלים וגם מבוגרים רבים. לעיתים קרובות אני משתמש בשמי האמצעי ג'וסף (יוסף) כדי לתקשר עם שכניי הישראלים.

תחילה אספר לכם על ט"ו באב, שזוהי הגירסא שלנו ליום הוולנטיין ולאחר מכן אשתף אתכם במסע הנוכחי שלי לחיפוש אהבת אמת.

על פי התלמוד, ט"ו באב היה חג שציין את תחילת עונת הבציר במהלך ימי המקדש בירושלים. יום כיפור ציין את טסופה של עונת הבציר... בימים אלו, הבחורות הלא נשואות של ירושלים היו לובשות בגדי חג בצבע לבן ויוצאות לרקוד בין הגפנים בתקווה שאולי יצפו בהן המחזרים הפנויים. ט"ו באב מעולם לא היה חג עם משמעות דתית חזקה ובמהלך מאות שנות הגלות של היהודים הוא צוין לעיתים רחוקות בלבד וכמעט ולא נחגג. בשנים האחרונות התרבות האזרחית הישראלית החלה לקדם פסטיבלים של שירה וריקודים בערב ט"ו באב. תעשיות הבידור והחן עובדות שעות נוספות ביום זה. אין לו סטטוס חוקי כחג, זהו יום עבודה רגיל, וכמו כן הרבנות בישראל לא יזמה כל שינוי בפולחן הדתי של החג כמו זה שמלווה קיומם של חגים עתיקים אחרים. בשל הפער התרבותי בין החברה החילונית בישראל לבין הרבנות האורתודוקסית דתית הסיכוי שימצאו מכנה משותף כלשהו ביחס לדרך שבה נחגג החג הזה בעתיד הקרוב הוא מאד לא סביר.

אני נעניתי בחיוב לפגוש חברה של הדס, אשה נאה למדי בשם לינה. החלטנו לחגוג את יום האהבה הישראלי יחד. לינה (שם בדוי) היא ישראלית בעלת מבנה גוף גבוה ושחום ושיער כהה, אשר נולדה וגדלה בחיפה. נראה כי היא פחות או יותר בת גילי. לינה היא בפנסיה ונהנית משלושת ילדיה ומששת נכדיה. היום אני מעריך את המושג "קומדיה של טעויות" יותר מתמיד. אתמול היה ט"ו באב והפגישה השלישית שלי עם לינה. בשתי הפגישות הראשונות שלנו סעדנו במסעדה יפנית מקומית. אכלנו ארוחת ערב ובכל פעם שתינו בירה יפנית ושוחחנו. לינה היא בפנסיה מעיסוקה כרוקחת, אך שותפה לשניים מתחומי העניין הגדולים שלי. הראשון הוא המאמץ לקדם שלום דרך פעילות בין דתית בין ישראלים לפלשתינאים. השני הוא לימוד היהדות. האמונה היהודית היא למעשה דרך חיים המבוססת על ידע ולימוד. היהדות שמה דגש גדול על לימוד תורה ותלמוד. מזה שלושת אלפים שנה מתנהלים ויכוחים באשר למה חשוב יותר באמונה היהודית – ידע או הגשמה רוחנית. שניהם חשובים כמובן, אך אני מאמין שהדרך בה אנו נוהגים על פי ערכי היהדות היא הרבה יותר חשובה מאשר הלמידה הפורמלית. לינה ואני הסכמנו על כך שזהו נושא חשוב ביותר בארץ.

למרבה הצער, פגישתנו השלישית לא היתה כה מוצלחת. בפגישתנו הפעם הוספנו שני משקאות שיכר יפניים כל אחד לארוחה המשותפת. לינה פתחה ואמרה לי שהיא חשה מעט מרומה בשל ההתנהגות שלי. אני אמרתי לה בשיחת הטלפון הראשונה שלנו ששליטתי בעברית היתה טובה. היא המשיכה וביקרה אותי ארוכות על אוצר המילים , הדקדוק ומבנה המשפטים שלי בעברית. "אתה נמצא כאן כבר חמש שנים ואינך יכול לדבר טוב מזה"...אאוץ!!!! אני הודתי לה ברוגע על דאגותיה והצעתי שנצא להליכה נינוחה בפארק המקומי שלנו. היא הסכימה ובאי-רצון התרצתה שאולי הייתה מעט קשה איתי ביחס להתקדמות שלי בשפה.

כמו כל הישראלים, לינה נושאת איתה את הטלפון הסלולרי שלה תמיד ולכל מקום. הטלפון צלצל, היא ענתה והשתנקה כשהסתבר שהאדם שהתקשר אליה ניסה להשיג את אמה. "אני ביקרתי אצל אמי היום בצהריים וככל הנראה החלפנו טלפונים בטעות" היא אמרה והפצירה בי שאתלווה אליה לטיול של כ 40 דקות לביתה של אמה כדי להחליף את מכשירי הטלפונים. עלינו על האוטובוס לביתה של אמה והיא ביקשה ממני לחכות בחוץ בטענה ש:"זה רק ייקח דקה אחת"... אלא שזה לקח שלושים דקות בטמפרטורה של 35 מעלות ו 90 אחוזי לחות באותו ערב קיצי.  אמהות עדיין כבודן במקומן מונח, ולכן אני רק חייכתי בנימוס ועלינו על האוטובוס הבא חזרה לשכונה שלנו. לינה הפתיעה אותי כשלקחה אותי ונישקה אותי במידה מסוימת של תשוקה בזמן שניגשנו למושבים שלנו. כן, האוטובוס התנדנד ואנחנו נפלנו על הישבן. כולם באוטובוס כולל אותי צחקו למעט לינה. הגענו למחוז חפצנו וכשהתרחקנו מהתחנה, לינה נופפה לשלום במהירות ובקשיחות עם הבעה של "אל תתקשר אליי, אני אתקשר אליך" אאוץ' נוסף!

בבוקר שלמחרת עצרתי בדרך כדי להגיד שלום להדס. היא הביטה בי בקשיחות במבט שאומר כי אין תקווה לעתידי הרומנטי. אך יש הפי אנד לסיפור. מיקה ודניאלה שוב ביקרו בחנות באותו היום. כן, הן אוהבות את "הדוד". איזו הנאה גדולה יש בחיים כשחולקים רגעים יקרי ערך עם הקטנטנים. בדרך הביתה עברתי במסעדה היפנית ועצרתי כדי לומר שלום למארחת של המסעדה, נטשה. נטשה היא עולה מרוסיה בת 25 והיא ידידה שלי. סיפרתי לה על חוויותי עם לינה. "אני לא ממש חיבבתי אותה בכל מקרה" ציינה נטשה והוסיפה שיש לה אשה יהודיה נחמדה להכיר לי בשם נטלי. נטלי זה כבר סיפור אחר להזדמנות אחרת...